A A A

הצחוק האחרון

הצחוק האחרון/ פ וו מורנאו 1924 גרמניה.
כתבה: הילה אהרוני, מתוך מבחן בית אורבניזם וקולנוע, בצלאל, 2009.


הפער בין חיי הכפר (או השכונה הקטנה)  וחיי העיר הגדולה בא לידי ביטוי בסרט זה של מורנאו.  הגיבור שלנו, האדם המבוגר חיי את חייו בשני אפיקים. הראשון דרכו הוא גם מגדיר את עצמו הוא עבודתו כשוער בבית מלון במרכז העיר. משרה מכובדת המקנה מראה מכובד בשל המדים המפוארים והעמידה הייצוגית בחזית- אילו הם חייו בעיר הגדולה. אפיק חייו השני הם מקום מגוריו בשיכון  המרוחק עם אשתו ושכניו החולקים מרחב משותף.

 

ההבדלים הבולטים ביותר בין שני המקומות הם כמובן ההבדלים הגשמיים. הסגנון של המלון והתנועה הסואנת ברחוב הגדול אל מול  פשטות השיכון והחצר הפנימית השלווה. הבגדים הפשוטים של אנשי השיכון אל מול הבגדים האופנתיים של האורחים. הארעיות של אורח במלון אל מול הקהילתיות והקבוצה המוכרת שמתגוררת בחצר אחת. כאשר אחיינית השוער מתחתנת היא אופה את עוגת החתונה בעצמה ובחתונה עצמה משתתפים כל השכנים. הקיום העצמאי של החגיגה בתוך המשק המקומי מנוגד לשכר החליפין שבעיר – בבית המלון בו אנשים משלמים מכספם על מנת לקבל שירות.

 

כבר בתחילת הסרט מתגלה הניכור שבעיר. שוערנו המבוגר והאמיץ מוריד מזוודה כבדה מעל גג המונית ונושא אותה על גבו לתוך המלון, כל זאת כשהוא עטוף בשכמיה גדולה כמגן מגשם הזלעפות. כשהוא מסיים את המשימה הוא מתיישב לנוח. כאן נחרץ גורלו. המנהל רואה אותו ורושם הערה בפנקסו. הערה זו תוליד למחרת את העברתו מתפקידו כשוער מכובד בעל מדים נוצצים לתפקיד איש השרותים, הסיבה היא גילו המבוגר. אין הוא עוד מתאים לתפקיד לכן יש להפסיקו. פיטורים אילו מראים על הניכור הגדול. על התבונה השולטת. החלטות מתקבלות מתוך צרכים של המערכת ולא מתוך מחשבה על הפרט, הרי מבחינה רגשית לא היה נאמן ממנו לתפקיד אך זאת לא מספיק בעיר הגדולה.

 

לעומת זאת בכפר שולט הרגש. אפשר לראות כיצד השוער זוכה לכבוד הגדול ביותר כאשר הוא נכנס ויוצא מהחצר. הנשים מפטפטות איתו, מנקות לכבודו את מעקה חדר המדרגות. הגברים מצדיעים לו הצדעה של שלום. אך לעומת זו כשמתגלה האמת והוא נחשף במעמדו החדש התגובה היא גם רגשית קיצונית. אשתו בורחת מפניו אחוזת בעתה, כשהיא מגלה אותו בתפקידו החדש כאיש שרותים. רגעים ספורים לפני כן לא הייתה אשה גאה ממנה הרוצה להפתיע ולגלות חיבה לבעלה. תגובה כה קיצונית היא תוצאה של רגש ולא של תבונה. התבונה כפי שנאמר קודם עוזרת להתמודד עם שינויים אך אנשי הכפר לא יכולים לעכל שבירת שגרה. זאת בניגוד לעובדי המלון שכאשר היו עדים לפיטוריו לא נדהמו והוכו על ידי ברק אלא השתתפו בבנית הסדר החדש. הפשטתו ממדיו ונתינת התפקיד החדש (הפיקולואים והאשה סוכנת שלוקחת ושמה את מדיו בארון ומוליכה אותו לשרותים).

 

תגובת השכנות בשיכון מעידה גם היא על הלך הרוח הכפרי. כאשר שכנה אחת מבינה את אשר השתבש היא מיד מפיצה את הבשורה. הרכילות עוברת מקומה לקומה מחלון פתוח אחד לחלון שמולו. דבר זה מראה שוב על הקבוצתיות, ועל החוסר בקיום העצמאי האינדוודואליסטי. בעיר כאשר דבר משתנה בחייו של אדם עולם כמנהגו נוהג אך בכפר הדבר קשור לעולמם של כולם. הדבר העצוב הוא שהידיעה הזו תפסה את "הכפר" במערומיו כי דווקא בכפר היינו רוצים שהקהילתיות תוביל לתמיכה ולקבלה ואילו כאן הקהילתיות היא רעה. אכן לא סתם שוערנו חשש לחשוף את האמת. הוא מיד מושם ללעג קשה ומאבד את כבודו בתוך חצרו. בכך למעשה ישנה נקודת שוויון בין העיר לכפר. המעמד החומרי הוא הקובע פשוט ההתנהלות ותגובה עליו נעשת בדרך מעט שונה.

 

את ההוכחה לערך החומר בכפר ובעיר אנו מקבלים באפילוג- הסוף המשמח שמורנאו יצר עבור הצופה אכן משמח. השוער הזקן זוכה בירושה לא צפויה והופך בבת אחת להיות האורח החשוב והמחוזר במלון כולו. הוא חוגג את תחייתו ועושרו עם חברו השומר הזקן (דמות המלווה את השוער בזמני השפל שלו במלון), מתייחס באדיבות לאיש השרותים ומלמד לקח גבר אחר הרוחץ את ידייו. לסיום הוא מזמין קבצן להצטרף לכרכרה הלוקחת אותו מהמלון. אך למעשה אפילוג זה אומר שחומר הוא חומר וכדאיות היא כדאיות. אפילו לא פעם אחת במהלך הסרט, נשפט השוער בהקשר של אופיו,  בתחילה הוא נשפט בשל גילו ונפסל בשל אי כדאיותו הכלכלית ובסוף הוא זוכה ליחס טוב בדיוק מאותה סיבה עשירה אפורה והיא כדאיותו הכלכלית.

 


 
מאמריו © כל הזכויות שמורות • צרו קשר