A A A

להתראות לנין אל מול חיים של אחרים


כתבה: הילה אהרוני, מתוך סמינר בקורס קולנוע, בצלאל 2008.

 

שני הסרטים שנידונו בעבודה זו הם סרטים חדשים יחסית שנעשו על תקופה ומדינה שאיננה עוד. האחד מעין קומדיה והשני דרמה (או אולי אפילו מלודרמה). שניהם מציגים את החיים במזרח גרמניה כשהאחד מתרכז בשגרה הסוציאליסטית והשני בשאטזי ובפעולותיו.

 

בבואי לבחון את הסרטים דרך פריזמת הטראומה וההתמודדות עימה, נראה במבט ראשון שהדרמה "חיים של אחרים", הולכת צעד אחד נוסף לקראת התמודדות אמיתית עם העבר המזרח גרמני, נורא ככל שיהיה.

ההתייחסות הישירה למעשיהם הקשים של השטאזי מוכיחה שהקולנוע הגרמני מוכן להסתכל לעבר בעיניים פקוחות. אולם דווקא הדרך הישירה הזו אינה מאפשרת לסרט להציג את היחס המורכב למדינה ולאירוע נפילת החומה. ב"חיים של אחרים" נדמית נפילת החומה כגאולה בלבד, כמו שמציג אותה כריסטיאן בוס בתחילת מאמרו. הרמיזה היחידה שניתנת בהקשר זה למורכבות שבנפילת החומה, היא השיחה המתקיימת בין דריימן לשר התרבות במהלך העלאת המחזה של דריימן מתחילת הסרט.

 

לצידו של דריימן יושבת זוגתו החדשה שנראית כמו פארודיה על המערב: מאופרת בכבדות, צבועת שיער ומזוייפת באופן כללי. דריימו עוזב את האולם בסערת רגשות נוכח הזכרונות שמעלה בו המחזה, ופוגש בחוץ את שר התרבות לשעבר.

אז מתברר לנו שדריימן לא כתב דבר מאז נפילת החומה ושר התרבות מבין אותו: "על מה יש לכתוב בגרמניה החדשה? אין במה להאמין אין נגד מה למרוד, היו חיים טובים ברפובליקה הקטנה שלנו, רבים קולטים זאת רק עכשיו"... האמירה הקצרה הזאת נראית בעיקר לגלגנית כשהיא באה מפיו של שר התרבות המושחת ולאחר שראינו במשך כמעט שעתיים את טיב החיים ב"רפובליקה הקטנה". אך עם זאת עוברת פה לרגע גם האמת של "להתראות לנין!" ושל החיים לאחר נפילת החומה.

 


בקר מציג ב"להתראות לנין" דמויות מגוחכות המונעות כבובות מריונטה בתיאטרון של עצמן. אלכס אינו רגיש או מורכב כמו ויסלר ב"חיים של אחרים", אך עם זאת ואולי למרות זאת, הוא מצליח להעביר את ההכחשה העצמית והשפעות הטראומה שיצרה נפילת החומה. בניגוד ל"להתראות לנין!" שהואשם באוסטולוגיה, זוהי דווקא הדרמה "חיים של אחרים", שמעדנת את אימת המשטר ומספרת את סיפורו של הרומנטי של גרמני הגון וטוב.

"להתראות לנין!", לעומת זאת, טוען ז'יז'יק, על אף פני השטח הקלילים שלו, אינו מקל ראש במציאות המזרח-גרמנית, ורומז שרק בעזרת שגעון או הדחקה, יכולת לחיות תחת המשטר דאז.

 


במובן זה, גם "חיים של אחרים" "חוטא", ככל סרט קולנוע אולי, בהיסטוריה אנטי-עובדתית. אמנם, על פניו, הוא עוסק בנושאים קשים ומציג את השטאזי ואימתו, אך מאידך, אין הוא חושף בצורה לא מתפשרת, את העובדות ההיסטוריות הטראומתיות שחולל השטאזי. ז'יז'יק חותם את מאמרו בציפייה לסרט שלא יפחד להציג את האמת ההיסטורית על כל השלכותיה הקשות.

 


נוכח המציאות המזעזעת שמציג פון דונרסמארק ב"חיים של אחרים" נדמה שדמויות כמו דריימן וויסלר הן מעט מעודנות מדי ומקלות במשהו על האמת שיש להתמודד עימה בדרך ליצירת זהות גרמנית חדשה. לה קפרה טוען שחלק מתהליך ההתגברות על הטראומה יוצר בהכרח זהות חדשה. מעט קשה לבחון טענה זו נוכח הסרטים. ב"להתראות לנין!" נדמה שאלכס אמנם עובר תהליך של פרידה מהעבר והתחברות למציאות אך הוא עושה זאת בתוך גבולות הערכים שלו ודרך החיים במציאות חלופית.

 

ב"חיים של אחרים" עוברות שתי הדמויות הראשיות טראומה מטלטלת (דריימן במותה של כריסטה-מריה וויסלר באיבוד משרתו) שמגיעה בסופו של תהליך התפכחות ארוך. קשה לומר האם הם התגברו על הטראומה אך נרמז שעצם כתיבתו של דריימן ספר, לאחר תקופת יובש של ארבע שנים, מעידה על חזרה לשפיות. בצד השני, כאשר מוצא ויסלר את הספר שמוקדש לו הוא יוצא מקפאונו ומהמציאות האפורה שלו בתור פקיד דאר.

 

כאשר שואל אותו המוכר האם לעטוף את הספר בעטיפת מתנה, הוא אומר לא, "זה בשבילי". אמירה זו חותמת את הסרט עם הקפאת הפריים האחרון בו נראות פניו הכמעט-מחייכות של ויסלר בעת קבלתו את הספר. לראשונה בסרט לוקח ויסלר הסגפן דבר מה לעצמו והצופים הקפיטליסטיים נושמים לרווחה.

 

 

 


 
מאמריו © כל הזכויות שמורות • צרו קשר