A A A

מבוא לסמינר

מאת: הילה אהרוני

 

האם סרט עלילתי, ויתרה מכך קומדיה, יכול ללמדנו על אירועים היסטוריים? שאלה זו נידונה כבר בראשית הופעתו של המדיום הקולנועי אך נדחקה לצד בביטול, גם כשמדובר היה בסרטים תיעודיים, עד אמצע המאה הקודמת. משנות השבעים לערך התחילה מגמה מעט אחרת בשיח ההיסטוריונים. היו שטענו אז שהמדיום האודיו-ויזואלי אינו נופל מהמדיום הכתוב ואולי אף להיפך- הוא מאפשר ראייה רחבה יותר של האירועים באמצעות הרבדים הנוספים של תמונה וסאונד.

 

סרטים תיעודיים נחשבו כבר אז מסמך היסטורי לגיטימי ואומצו אל 'ארון הספרים' ההיסטורי. אך האם גם סרט עלילתי בדיוני אשר מציג תקופה קדומה, ואינו מתיימר להוות מסמך היסטורי-דוקומנטרי, יכול להעיד דבר מה על ההיסטוריה?
אך לפני שאענה על שאלה זו ברצוני להעלות שאלה נוספת: אם אכן מהווה הסרט ההיסטורי שיחזור כלשהו של העבר האם ייתכן שמידה מסויימת הוא גם יוצר את אותו עבר? במלים אחרות, האם בכוחו של סרט קולנוע לשנות את הזיכרון הקולקטיבי וליצור היסטוריה חלופית?


בספרו "הקולנוע כהיסטוריה – לדמיין ולביים את המאה העשרים" מתאר שלמה זנד כיצד הפך סרט הקולנוע למחוז זיכרון לגיטימי. זכרון קולקטיבי, מונח המזוהה עם מוריס האלבואקס (Halbwachs), מתאר את המכלול החמקמק של רכיבי התרבות עליו נשענים הזכרונות הפרטיים של הפרטים באותה תרבות. הפרט מכיל את זכרונותיו האישיים לצד זכרונות אותם הוא חולק עם אנשים רבים. בין אילו ישנם גם זכרונות של אירועים אותם לא חווה על בשרו אך הם מהווים אבני דרך בחברה בה הוא חי ועל כן נארגים גם הם באותו זכרון קולקטיבי.

 

כאשר טקסים, שירים ואנדרטאות, מהווים כולם חלק מהדרך לשמר את הזכרון הקולקטיבי, רק מתבקש הוא, שמדיום אפקטיבי כמו הקולנוע, ייקח גם הוא חלק במאמץ לשימור הזכרון. 1 כמובן שערוצים אלו, המהווים גישה לזכרון הקבוצתי, נוצרים הן על ידי ראשי הקבוצה (העומדים בראש מדינת הלאום, לצורך העניין) והן על ידי פרטים בתוכה, והדבר שיבטיח את הפיכתם לנדבכים משמעותיים בזיכרון הקולקטיבי הוא התקבלותם על ידי הרוב והפיכתם לקונצנזוס. כך יכול גם סרט מסחרי להעשות נכס צאן ברזל שיהווה דוגמא, גם אם נוסטלגית או מסולפת, למה 'שהיה אז'.


בזכות עושרו ונגישותו של המדיום הקולנועי, נעשה סרט הקולנוע פופולארי ואפקטיבי יותר מספרי לימוד או רומנים היסטוריים. בנוסף, חווית הצפייה הקולקטיבית בבתי הקולנוע יצרה תחושה של אחווה בין קהל הצופים וריככה עוד יותר את קבלת ה'אמת' ההיסטורית שעל המסך, והפיכתה לאמת היסטורית עובדתית.
סרט הקולנוע הוא יצירה מורכבת שגם אם אינה מעבירה אמת יבשה (והרי בעידן הפוסט-מודרני בו אנו חיים הפך הביטוי "אמת אחת" ללא רלוונטי) יכולה לתת מושג, רגשי, אומנותי, ויזואלי וצלילי, לאירועים שהתרחשו בעבר.


אך יותר מכל, לטעמי, מעידה היצירה על התקופה בה נעשתה וכיצד רוצים יוצרי הסרט לזכור את אותו עבר שהם מציגים. "ככל יצירה קולנועית אחרת, גם הסרט ההיסטורי, אף-על-פי שהוא משחזר זמן אחר מהזמן שבו הוא נוצר, הוא ראשית כל מסמך המעיד על תקופת ייצורו" (זנד, עמ' 20).
בסרטים "להתראות לנין!" ו"חיים של אחרים" מוצגת גרמניה המזרחית ונפילת חומת ברלין. האחד קומדיה מצליחה והשני מלודרמה איכותית שזכתה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. שניהם סרטים עלילתיים שבאים לספר סיפור בדיוני בתוך קונטקסט היסטורי מציאותי.


בעבודה זו ארצה לבחון את יחסם של שני הסרטים הללו לתקופה אותה הם מציגים ואת השוני בין גישותיהם. כמו כן, ארצה לבחון את המושגים "טראומה חברתית" ו"זכרון קולקטיבי" וכיצד הם באים לידי ביטוי, ואולי אף למזור מסויים, בסרטים המדוברים.


 
מאמריו © כל הזכויות שמורות • צרו קשר