A A A

נהג מונית


נהג מונית/ סקורסזה  1976 ארה"ב.
כתבה: הילה אהרוני, מתוך מבחן בית אורבניזם וקולנוע, בצלאל, 2009.


את העיר ניו יורק אנו מקבלים מתוך המונית הצהובה של טרוויס (  רוברט דה נירו בנהג מונית). המונית הצהובה היא סמל מובהק של האורבניות הניו יורקית. כצופה "המחוברת לעולם שסביבה" המונית או שאולי עדיף לקרוא לה בשמה האמיתי- הטקסי הצהובה פועלת על הצופה באופן מידי מרגע הופעתה הראשונה בסרט ועד סיומו. היא ניו יורק, אין בסרט סמלים תרבותיים מובהקים אחרים, לא פסל החירות, לא האמפייר סטייט בילדינג ולא מגדלי התאומים וזאת אולי משום שסרטו של סקורזה לא עוסק בניו יורק,  אלא דווקא  בניויורק  שמתקיימת בגובה האנושי שבה. השפוף הנמוך והרעוע שחי בתוכה.


ניו יורק מחולקת לרבעים, לטרוויס אין שום בעיה לסוע ולעבור בלילה אחד בין כל השכונות. הוא לא עושה סינון, הוא פשוט נוסע, אך זאת בניגוד לנהגים אחרים שלא מוכנים להכנס להארלם או להעלות נוסעים שחורים. בדיווח היבש שטרוויס נותן על נושא זה מוצג  הפירוד בין האוכלסיות השונות בעיר וגם החשש והגזענות כחלק מבסיס ההתנהלות האנושית שבעיר.


הדירה שטרוויס מתגורר בה היא דירה חסרת אופי. אין בה שום תחושה של אינטימיות או של שייכות לאדם הספציפי, היחודי ועל כן היא מדגישה את ההטשטשות של האדם החי בעיר הענק המודרנית. זווית הצילום של בניין בית הדירות/זונות מדגיש מאוד את  הנושא הזה גם כן. הבניין מצולם מגובה עיניו של טרוויס היושב בתוך המונית. בניין חום גבוה וחסר קישוטיות. שורות שורות של חלונות ומדרגות חירום עוברות בזיג זג מקומה לקומה. הוא אומנם חסר יחודיות אך הוא רב משקל. המסה שלו מאוד מודגשת, הצל המטאפורי שהוא מפיל על יושביו ועל העוברים לידו- כיצד יוכל האדם הקטן או אולי הילדה הקטנה להמלט מפניו. לצאת מתוך שעריו.


התאורה בעיר המודרנית מבוססת על אורות ניאונים צבעוניים. אנו נפגשים בהם בסרט, תופסים אותם מתוך קצב הנסיעה. שלטי פרסומות נוצצים מהבהבים. אך זו אינה תאורה המאירה לאדם את סביבתו זו תאורה הבאה להאדיר את החומרי. את המקום של הכסף, את הצורך בכסף על מנת להיות חלק.


עלילת המשנה בסרט היא מסע הקידום של המועמד לנשיאות צ'רלס פונטיין. אפשר לדבר רבות על ההתאהבות של טרוויס בבטסי העובדת במטה. על המחשבה שלו על כך שהם דומים, על הטעות שהוא עושה ועל הדחייה שלה אותו. אך לא לשם כך שורות אילו מיועדות. הדבר אותו אני מבקשת להבליט הוא העובדה שהסצנות הללו מתרחשות בשעות היום תחת סיסמת הבחירות      "we are the people"  אילו סצנות החוץ היחידות המתרחשות באופן מובהק בצהריי היום ומראות עד כמה מנותק ולא אפשרי קשר בין צדדי העיר. ובכלל מיהו העם ומהי הטינופת. מי קובע מהו מי.


העיר המודרנית כמקום מפלט, כמקום בו אפשר ללבוש דמות, להתבגר באופן מיידי ולהצטרף למשחק מקבלת את מלוא הביטוי בדמותה של אייריס הזונה הילדה. בת שתיים עשרה שעוזבת את הפרובינציה, את ההורים, את בית הספר ובאה לעיר לקחת תפקיד. הגיל שלה מטושטש מאוד תחת האיפור, הכובע, הבגדים, הדיבורים והמעשים. למעשה את גילה האמיתי אנו מגלים מפיו של מתיו, ספורט בשבילה. שמציע אותה לטרוויס בתור "כוס צעיר כזה..."


רוב הסצנות בסרט מתרחשות בשעות הלילה, טרוויס הוא נהג העובד במשמרות לילה. הצילום מדגיש את האפלה והקדרות שבעיר ואת האוכלוסייה הקשה שחייה ברחובותיה ומקבלת ביטוי חריף לדינמיקה הגסה שלה בשעות הלילה. כשטרוויס עובר באחת מאי אילו שכונות בשעת לילה מאוחרת ילדים זורקים על המונית ביצים,  והוא ממשיך לסוע. אבל למה ילדים ערים בשעת לילה כה מאוחרת ולמה הם יוצאים מהבית עם ביצים? יצר של הרס, ברוטליות קשה גם בשכבות הצעירות.


העיר היא מקום אלים. היחס אל נשיות בו הוא אלים. היחס לנשים אף עוד יותר. זרע ודם שצריך לנקות  מהמושב האחורי של המונית. נוסע במונית החולק עם טרוויס את תכנון הרצח של אשתו הנואפת.   טרוויס הנכנס למסע הטירוף של גבר גיבור סופר על פוסט ויאטנם. קניית הנשקים, הרצון לבצע התנקשות בחייו של המועמד ולבסוף מסע ההרג בחסות הצלת הנערה ו"השבת הסדר על כנו".


הסוף של הסרט הוא סוף קשה ולא ברור. אבחר לבחון אותו בשתי  זוויות הסתכלות אורבניות. הראשונה- טראוויס מבצע את המעשה, הוא הורג, מוחק את הטינופת, מציל את הנערה. הופך להיות מושא להערצה, ומה אז- הוא חוזר אל הנורמליות- אל המצב היחיד בו אפשר להתנהל בעיר, אל מצב האדישות. הוא ממשיך להיות נהג טקסי. הוא אומנם ניקה קצת והציל נערה אחת אך כל הצופים יודעים שדבר לא השתנה בעיר בגדולה.


השניה- סיום אורבני לתפארת על בסיס האלימות שבה. העובדה שאדם שרצח זוכה להערצה מהסביבה מדגיש את העצם התקועה בגרון של כולנו. את העיוות בו אנו חיים בתפיסה של מיהו גיבור בחברה/ בעיר המודרנית. מהו מעשה טוב ומהו מעשה רע.


 
מאמריו © כל הזכויות שמורות • צרו קשר