A A A

סיכום


מאת: הילה אהרוני, מתוך סמינר בקורס קולנוע, בצלאל 2008.

 

כאשר הוקמה חומת ברלין ב1961, רבים מאומני מזרח גרמניה נשמו לרווחה. למרות שזה נשמע פרדוקסלי, החומה, על אף הסגירות שכפתה, עמעמה את המאבק המתיש בין הגרמניות ונוצרה התחושה שאולי כעת תינתן הזדמנות אמיתית לבחון את הבעיות שבמשטר המזרח גרמני ולפתוח דף חדש בזהות הסוציאליסטית המתגבשת.


תחושות אלה, של אמונה במדינה ובשינוי מבפנים, התפוגגו כאשר החל גל האיסורים ב1965. אז נגנזו 11 סרטים שגוללו את סיפוריהם של אזרחים מזרח גרמניים מן השורה ומהכאן והעכשיו של התרבות.


עשור אחר כך, המצב רק החמיר, עם שלילת אזרחותו של האינטלקטואל וולף בירמן ועריקת רבים מן האינטלקטואלים למערב.


נראה שרק כיום, כעשרים שנה לאחר נפילת החומה, יכולה גרמניה סוף סוף להתחיל לבחון מה בדיוק היה שם, מאחורי מסך הברזל. בשני הסרטים שבחנתי בעבודה זו נעשו נסיונות ראשונים ומגששים אחר הצגת ההיסטוריה, הדרך לבחון אותה והמבט אל העתיד. "להתראות לנין!" עשה זאת בדרך קומית-אבסורדית שהבליטה את השגעון שבשינוי הדרסטי שנוצר בחיים, אך גם בצורה שתהיה "קלה לעיכול" (כנראה גם מסיבות מסחריות).

 

גם "חיים של אחרים", על אף שהוא נע בין מותחן היסטורי למלודרמה, מנסה להיות קל לעיכול. לא בכדי הוא זכה באוסקר, שדורש מידה של פופולאריות ומיינסטרים, וזכה להצלחה באירופה כולה.


שני הסרטים הללו מנסים לבדוק את התקופה והחיים שברפובליקת מזרח גרמניה, ואת השינוי שחל עם האיחוד עם המערב. האם החיים המזרח-גרמניים היו אך ורק סבל ונפילת החומה הייתה גאולה שלמה? כמובן שלא.

 

שני הסרטים מראים שאנשים שחיו כל חייהם תחת המשטר הקומוניסטי במזרח, מתקשים להסתגל לחיים החדשים שמציע האיחוד עם המערב. בכך מצליחים, לטעמי, שני הסרטים, לשקף את המורכבות שקיימת בעת היווצרות טראומה תרבותית קולקטיבית ובאפשרויות ההתמודדות עימה.


יש לצפות שבעתיד יתווספו עוד סרטים ונרטיבים ל"להתראות לנין!" ו"חיים של אחרים", שסללו את הדרך להחלמה תרבותית מסויימת של העם המזרח גרמני וההיסטוריה הסבוכה שהוא נושא על גבו


 
מאמריו © כל הזכויות שמורות • צרו קשר