A A A

זכרון קולקטיבי


כתבה: הילה אהרוני, מתוך סמינר בקורס קולנוע, בצלאל 2008.

 

עם עליית מושג הלאום והתעצמותו במאה העשרים התפתח גם מושג הזכרון הקולקטיבי שהונע על ידי הממסד השלטוני. יותר מקבוצות אתניות ודתיות שמבוססות על אמונה או גזע משותפים, נזקקה המדינה המודרנית, שהושתתה על בסיס מופשט יותר, לזכרון לאומי קולקטיבי שיאחד את אזרחי הלאום. "תהליכי יצירת דפוסי הזכירה הקולקטיבית היו לחלק מתכנון תרבותי גלובלי, שלא במקרה רוב הסוכנים שלו היו עובדי מדינה או רשויות ומוסדות הכפופים לה." (זנד עמ' 24) לשם כך שמות ערים ורחובות באים להזכיר גדולי אומה ואירועים מכוננים, נקבעים בחוק מועדים לאומיים ונכתבים ספרי היסטוריה.

 

לכל אלו מצטרפים, בעידן המודרני, הקולנוע והטלויזיה. למדיום האודיו-ויזואלי יש כוח בלתי מעורער במארג הזכרונות הקולקטיבי. מלבד היותו חי ומוחשי יותר מספרי ההיסטוריה, הוא קרוב יותר לאופי הזכרון. הוא מכיל קולות וצלילים וכאשר הוא סוחף דיו יכול הצופה לדמות את עצמו לוקח חלק ממשי באירועים על המסך, בדומה לילד שמתבונן בתמונה מינקותו וטוען שהוא זוכר את הרגע ההוא. כמו כן צפייה משותפת ב"עבר" הופכת את הזכרונות - לכאורה, לדומים זה לזה, כי הרי הם מושתתים על אותם המראות. כך נוצרת אחווה לאומית הקרובה יותר להווה.


העיבוד הקולנועי מתבסס לרוב על סיפורים אישיים שסביבם נעה העלילה ההיסטורית. בניגוד לספרי הלימוד, שמתארים תהליכים ואירועים ממבט על, מייצר הקולנוע את המבט האישי בתוך הכלל ההיסטורי. כך, במידה שאילו זכרונות קולקטיביים שמסמלים את עליית הלאום, אילו גם סיפורים אישיים, מעוררי הזדהות וקרובים יותר לצופה.1


"...הקולנוע והטלויזיה, יותר משהוליכו את הדמיון האנושי כלפי עבר מתרחק, הם קירבו וחיברו אתמול מדומיין להוונה נגיש ומוכר, וכך יצרו רצף על זמני....(זנד, עמ' 25)

היסטוריה אנטי-עובדתית

היסטוריה אנטי-עובדתית היא מושג בהיסטוריוגרפיה. מקביל לו המושג "היסטוריה חלופית" שמתקשר לספרות ומתאר תת-סוגה במדע בדיוני בה בודק הסופר מה היה קורה אילו. ניאל פרגוסון טוען שפנטזיות מסוג מה היה קורה אילו, הן חלק בלתי נפרד מהתפתחותו של אדם והן מאפשרות מעין תהליך ניסוי וטעייה ללא ההשלכות המעשיות של תהליך שכזה. אך בעוד ההיסטוריה החלופית, כסוגת כתיבה, הינה מקובלת מאז ימיו של הרצל2 ההיסטוריונים דחו כתיבה שכזו כלא רלוונטית ואף בלתי קבילה.3 העיסוק הטרנדי בתורת הקוונטים, אשר טוענים שבכל רגע נתון קיימות אינסוף אפשרויות, כמו גם האמונה המתעצמת שיש יותר מאמת אחת, פתחה את הצוהר להרהורים בהיסטוריה אנטי-עובדתית כדרך להבין את ההיסטוריה העובדתית. במלים אחרות, מהווה האלטרנטיבה אבן בוחן לביסוס תיאוריות של "למה זה קרה".


במצב של היסטוריה אנטי-עובדתית מתעסק ההיסטוריון עם סיבה ותוצאה כשהסיבה מהווה אלטרנטיבה למציאות. לדוגמא, ספרו של וינסטון צ'רלצ'יל, "מה היה קורה אילו לי הפסיד בקרב גטיסבורג" שנכתב, כביכול, בידי היסטוריון  בעולם שבו לי ניצח בקרב מפורסם זה במלחמת האזרחים האמריקנית וכך הביא לניצחון הדרום במלחמה4. אך ה"אם" הוא החלק הקל במשפט ה"אם..אז..." כעת כל שינוי יגרור אחריו שינוי נוסף והעלילה מסתבכת. הפילוסוף מרטין בונצל מעלה בעיה זו ושואל מדוע על ההיסטוריון להעדיף אופציה אחת על פני האחרת. לשם כך, ובגלל שההיסטוריה האנטי-עובדתית נשענת במודע, או לא במודע, על ההגיון, הוא מציע שיקולים רציונלים שינחו את מהלך השינויים האלטרנטיבי.


 
מאמריו © כל הזכויות שמורות • צרו קשר