הפעם הראשונה שתופעת דרי הרחוב שטפה את רחובות ישראל הייתה עם סיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. באותם ימים התמלאו רחובות הערים בדרי רחוב פליטי שואה. הפליטים שלא נקלטו מיד במסגרות שהקימה המדינה ובמערכות החברתיות השונות, מצאו עצמם ברחובות.
אנשים שהטראומות המחרידות שחוו בשואה הטריפו עליהם את דעתם התקיימו כשהם נתונים בתוך מצוקתם ברחובות הערים כלואים בתוך אימתם. בתוך זמן קצר יחסית, נחלשה התופעה. חלק מהאנשים השתלבו מחדש בחברה ובנו מחדש משפחות ועמן את חייהם בעוד שחלקם אושפזו לצמיתות בבתי החולים לחולי נפש (אברהמי וכהן 2004).
מאז ועד שנות התשעים תופעת דרות הרחוב הייתה מצומצמת וכמעט לא מוכרת במדינה. התופעה לא הייתה נוכחת בחיי רוב הציבור הרחב, ואם היה דר רחוב באחת השכונות, הוא בדרך כלל לא נתפס כמטרד או בעיה חברתית. הוא היה דייר מסוג שונה בשכונה.
השינוי בתפיסה הישראלית נוצר במהלך הגעתם ארצה של עולים רבים שהגיעו בגלי העלייה הגדולים מרוסיה.
ככל שהתגבר זרם העולים, גברה תופעת חוסר ההצלחה בקליטה, נוצרו משברים כלכליים ומשברים אישיים שמנעו הטמעות אותם עולים עם קשיים בחברה ויצרו שוב תופעה של אנשים החיים וישנים ברחוב. ככלל אפשר להגדיר את דרי הרחוב כאנשים המאופיינים במראה מוזנח, פעמים רבות מכורים לסמים ואלכוהול, חלקם לוקים בבעיות נפשיות.
להבדיל ממדינות המערב, השם הרשמי בישראל הוא "דר רחוב" ולא Homeless"". הבחירה בשם "דרות רחוב", מעידה על תפיסת התופעה לא רק מתוך ההגדרה המצומצמת של "חוסר הבית" אותו אפשר לפתור בפתרונות דיור מוזלים אלא כתופעה הקשורה למקום מסוים ומכאן התלויה גם בתרבות מסוימת, התרבות האורבאנית.
מבחינת חוקי המדינה אין בישראל חוק המתייחס בצורה מובהקת לתופעה של דרות רחוב. ב"חוק העונשין, התשל"ז - 1977".
בסעיף 215 מגדיר המחוקק את המונח "מטרד לציבור": "מעשה הגורם לציבור פגיעה, סכנה או הטרדה, או מפריע לציבור או גורם לו לאי נוחות, בשימוש בזכות הרבים, הרי זה מטרד לציבור, ודינו – מאסר שנה אחת." סעיף 195 לחוק מתייחס ל"שיטוט בחצרות או בקרבתם, או בסביבתם, או במקום ציבורי, שיש בו להסיק שהוא נמצא שם למטרה אסורה". גם לתופעת השכרות התייחס המחוקק בחוק העונשין : "שיכור שהתפרע או הפר את הסדר במקום ציבורי צפוי למאסר בן שלושה חודשים". מכאן ניתן להסיק כי הטרדת הציבור מהווה בחוק הישראלי עילה לעונש, אך אין בחוק קביעה חד-משמעית וברורה כי יש לסלק ולהרחיק את מי שחי ברחוב (אברהמי וכהן 2004).