Play timeTaty 1967 צרפת.
כתבה: הילה אהרוני, מתוך מבחן בית אורבניזם וקולנוע, בצלאל, 2009.
סרט זה מציג את העיר המודרנית דרך עיניו של מר הולו המגיע אל פריז העיר הגדולה לרגל ראיון עבודה והולך לאיבוד בין המכשולים הטכנולוגיים והארכיטקטורה של העיר. אי אפשר לומר שזהו סרט עלילתי או סיפורי. אנו אומנם עוקבים ומנסים להישאר צמודים אל מר הולו במסעו בעיר ומפגשיו עם הקבוצות השונות- התיירות האמריקניות והאנשים המקומיים אך גם בזאת אנו מאוד מתקשים. התרחשויות שונות נכנסות וקוטעות אחת את השניה ולנו כצופים נותר רק להתמסר למקצבים השונים והכה מדויקים הממלאים את המסך.
בסרט זה העיר המודרנית מוצגת דרך הארכיטקטורה. שוב כמו בנהג מונית גיבורת הסרט היא עיר שהיא סמל- פאאארי מון שרי אהובתם של כל הרומנטיקנים, שוחרי התרבות והאמנות. והנה הבניינים והרחובות המוצגים בסרט זה אינה מתייחסים כלל וכלל לארכיטקטורה של פריז, היכן השאנדהליזה, שער הניצחון, גני לוכסנבורג טולארי ושות'. סגנון הבנייה של המבנים בסרט היה יכול להתאים לכל עיר מודרנית הצמודה לכללי המערב. זכוכית, זכוכית, זכוכית- קירות מסך בעגה המקצועית. הרבה קומות וקוים דקים וישרים של מתכת. נקיון ומרחב. בס"כ פעמיים נראים מבנים "פריזאים" של העיר הישנה וגם זאת רק בהשתקפות על דלת זכוכית, כמובן, ההשתקפויות מזכירות יותר פוסטרים תיירותיים מאשר מרחב מציאותי. פעם אחת משתקף לו מגדל אייפל כולו בדלת הזכוכית של הכניסה לבניין ופעם שניה זוהי כנסיית סקרה- קר שעל גבעת מונמרט. "הפריז" "המסורת" מתקיימת רק בהשתקפויות. זהו הזמן המודרני.
בסרט יש שימוש רב בהקבלה בין שפת הגוף, דרך ההליכה והצלילים שאנשים מפיקים לבין הצלילים והדינמיקה של הטכנולוגיה. הקצב והתנועה המכנית. כבר בסצנת הפתיחה בשדה התעופה אפשר לשמוע את צליל המפגש בין נעליים לרצפה. את דרך ההליכה של אחראית הניקיון -פונה במבנה ריבועי בקצב קבוע והדרך בה היא החליפה את ניירות ניגוב הידיים במכונה. בקצה האולם 3 דמויות נשיות מביטות החוצה אל השדה דרך הקיר השקוף. בסצנה נוספת בה מר הולו כבר נמצא בבניין המשרדים ישנה סצנה בה הוא יושב וממתין על כורסא/כסא שחור נמוך ומודרני, לידו מתיישב גבר נוסף ובבת אחת מר הולו והצופים נחשפים באוזניהם ועיניהם לקצב וצלילי סידור החפתים, משיכת השרוולים, סגירה ופתיחת העט, הכיאורוגרפיה כמובן מכנית.
הזכוכית- לאורך כל הסרט החלון הגדול והשקיפות בין החוץ והפנים נוכחים בעוצמה מרבית. סצנה בה הדבר מובהק עד אין קץ היא הסצנה בה מר הולו מוזמן לדירתו של אחת מהדמויות הנוספות אותן הוא פוגש במבוך העירוני. מר הולו מתארח בבית וכאשר הוא יוצא הוא חולף על פני חזית הבניין ואנו מגלים שהסלון בו הוא שהה והסלון של הדירה השכנה פונים זה לזה. יש כאן כפילות של חיים בורגניים, האנשים החיים בתוכה לא מודעים לכך. אנו מגלים זאת בזכות החלונות השקופים. ובנוסף ישנו כאן עוד אפיון של העיר, האפתיות והניכור של אנשים שלמעשה לא מפריע להם לנהל חיים חשופים אל מול הרחוב, יתכן בזכות מסך הטלוויזיה הצמוד לקיר סלונם.
בסרט אפשר לראות את החשיבות הרבה שיש לכלכלה, למסחר ולכסף בעיר המודרנית. בפאריז של הסרט מתרחשת תערוכת מסחר שנתית וענקית בבית כל- בו ענק. חבורת התיירות האמריקניות ומר הולו נקלעים לתערוכה זו, באה נחשפים לכל החידושים של השנה האחרונה. דיילות חינניות מציגות את המוצרים ואנשי חליפות סוגרים עסקאות. אחת התצוגות היא של פח אשפה ביתי עם מכסה מתרוממם בצורת עמוד יווני. מוצר זה מדגש עד כמה בעולם המודרני הכל מתועל לצורכי האדם. צרכים של שימו, גאווה ואסטתיקה. כך עמוד של מקדש יווני ישמש את האינדיוודואל העירוני במקדשו הביתי.
האנשים- אחד "הקשיים" בסרט הוא לעקוב אחרי הדמויות. דמותו של מר הולו מאופיינת בגמלוניותו, במעילו הארוך, הכובע והמקטרת בפיו ובכל זאת אנו מאבדים אותו בין שלל הדמויות הגבריות האחרות בהן הוא מוקף. הדמיון הזה בין אנשי החליפות בעלי התסרוקות הזהות מראה כיצד בעיר המודרנית קשה לזהות את הסוביקט ולהפרידו מכל השאר, גם בשל התזוזות וההתחלפויות המהירות של מצבים.מר הולו עצמו מתקשה להבדיל בין אנשים לבין השתקפויות של אנשים.
המסעדה- במסעדה מגיע הסרט לשיאו וכך גם הכאוס שהאדם נקלע אליו בנסיון לחיות את החיים האורבניים. בערב פתיחת מסעדה פריזאית הכל חייב להיות מוכן לפתיחה חגיגית ומכובדת אך הדברים אינם מושלמים. לאט לאט ואח"כ מהר מהר כל הדברים קורסים. הסועדים הם בורגניים צרפתיים אליהם תצטרפנה קבוצת התיירות האמריקניות וכמובן גם מר הולו. בערב זה הקוים המודרניים מתגלים במלוא גיחוכם. ברחבת הריקודים מוזיקה מהירה מידי לקצב הגיוני של הרוקדים. הדמויות הרוקדות נראות תחת הופעת כישוף פגאני בתנועותיהם המהירות ובדיהם האופנתיים. כיסאות הבר המעוצבים עכשווית לא נוחים ולא מאפשרים שיווי משקל לאדם השתוי, הנופל שוב ושוב עד שנמצא הפתרון- הפיכת הכיסא ובכך לאפשר תפקודו כ"לול" השומר על יציבות השתוי שהועמד מחדש בתוכו. דלתות הכניסה מזכוכית. לידם שוער, תפקידו לפתוח את הדלת לבאים וליוצאים. תפקיד חשוב של גינון וטקס. כאשר הדלת נשברת, מנקים את הרסיסים והשוער ממשיך להחזיק את הידית בגובה הנכון- לפתוח ולסגור. זוהי כמובן אירוניה נפלאה על חשיבות המעמד והרמייה. בשיא הכאוס וההתפרקות של המסעדה המין האנושי מקבל דחיפה קדימה, מצליח לעבור את השקיפות הסטרילית ולחיות מעט את הבלגן של עצם קיומו. תיירת אמריקנית – דבי הוא שמה ומר הולו מנגנים על הפסנתר לשמחתם של הסועדים.
בסצנת הסיום עומד מר הולו אל מול כיכר גדולה וצופה בתנועה- ההקבלה היא ברורה, יש כאן סחרחרה, קרוסלה גדולה, לונה פארק אורבני סוריאליסטי בו לא ברור תמיד היכן נגמרת העיר ומתחיל האדם.